גמילה מהתמכרות לטלוויזיה

מכירים את זה שהילדים שלכם מדליקים את הטלוויזיה איך שהם מגיעים הביתה מבית הספר, עוד לפני שהם אומרים שלום?
אם כן, חשוב שתדעו שאינכם לבד.

פרופ' גורג' גרבנר, לשעבר דיקן בית הספר לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה, פיתח תאוריה
שלפיה הטלוויזיה היא דת בת זמנו.
גרבנר טוען שעם השנים הטלוויזיה צברה כוח תרבותי שאין לו שני בהיסטוריה פרט לכוחן
של הדתות המאורגנות המעצבות תרבות משותפת לקבוצות חברתיות.
בישראל: הילד הישראלי צורך כ-3 וחצי שעות טלוויזיה ביום – שיא עולמי.

גמילה מטלוויזיה - השלבים:

להורה ישראלי אין שמן, כוח וגם לא הסמכות לגדל את ילדיו, והוא מבלה איתם ביום בממוצע – כ-14 דקות לעומת 3 שעות
רק לפני כעשור. אומר פרופ' עמוס ר. מומחה למדעי התנהגות מן המכללה האקדמית עמק יזרעאל: "ההורה הישראלי הפך זה מכבר לספק שירותים עבור ילדיו המחונכים מגיל צעיר להיעדר סבלנות וסובלנות מוחלט, לסיפוקים מידיים, ולדחפנות אין סופית".

הגמילה מטלוויזיה לא קורית ברגע אחד, אלא מהווה תהליך מעמיק וארוך טווח, שמצריך סבלנות והדרגתיות, וכולל מספר שלבים.
הצלחת התהליך מתבססת, בין היתר, על השלמת השלבים ביסודיות, כדי להגיע לאורח חיים חדש ומשוחרר מהתלות במסך הקטן.

לפניכם פירוט של השלבים העיקריים שיש לעבור בתהליך הגמילה מטלוויזיה:

תהליך הגמילה מהתמכרות לטלוויזיה

שלב הגמילה הפיזית

אמנם הצפייה בטלוויזיה אינה מהווה חומר פיזי שיש להיגמל ממנו מבחינה גופנית, אך היא בהחלט סוג של הרגל כפייתי, שלו גם השפעות פיזיולוגיות.

במחקרים מדעיים נמצא כי הצפייה בטלוויזיה גורמת לירידה ברמת הגירוי המנטאלי, ולהפקת גלי מוח מסוג אלפא, שנמדדו בניסויים שונים על ידי החוקרים באמצעות מכשיר EEG.

עם סיומה של הצפייה בטלוויזיה, תחושת הרגיעה נגמרת אף היא, אך לעומת זאת הפאסיביות וההפחתה ברמת הערנות נמשכות.

מצב זה יוצר תלות באפקט המרגיע של הצפייה בטלוויזיה, ולעומתה עלייה ברמות הלחץ, תדירותן של מחשבות דיכאוניות ואי שקט לאחר כיבוי המסך הקטן.

הישיבה חסרת המעש למשך פרקי זמן ארוכים מו הטלוויזיה, גם מעלה, על פי מחקרים, את הסיכון לחלות בסוכרת, ונקשרת במקרים לא מעטים לירידה ברמת הכושר הגופני ולעודף משקל.

לפיכך, בשלב הגמילה הפיזית, על הנגמל להתנתק מהרגל הצפייה ולחדול ממנו, תוך קבלת תמיכה בתסמיני הגמילה, שעשויים לכלול עצבנות ורגזנות, שעמום, קושי להתרכז, נטייה להסחות דעת, קשיים בחזרה לפעילות גופנית תקינה ותסמינים נוספים, שעשויים להשתנות מאדם לאדם.

שלב הגמילה הרגשית

כשהנגמל מגיע לשלב זה, הוא כבר עבר את תסמיני הגמילה המידיים בעקבות הפחתה דרסטית של שעות הצפייה היומיות בטלוויזיה, אך עדיין צריך לעבד ולפתור את הסיבות הרגשיות שדחפו אותו להתמכרות מלכתחילה.

שלב זה הכרחי על מנת להימנע ממצב בו הדחף להדליק את הטלוויזיה יגבר על הנגמל, ויגרום לו לחזור לסורו.

חשוב להבין, שעבור המכורים לטלוויזיה, הצפייה משמשת פעמים רבות כהסחת דעת מרגשות בלתי פתורים כמו בדידות, שעמום, תחושות חוסר משמעות, כעס, זעם, חרדה, עצב ודיכאון.

לכן גם אחרי שנגמלים מהרגלי הצפייה הממושכת, יש ללמוד דרכי התמודדות חלופיות – בלי המסך הקטן.

בדיוק לשם כך מוצעים מגוון טיפולים רגשיים במכון הישראלי לגמילה מהתמכרויות, לרבות טיפול מערכתי-אינטגרטיבי בשילוב המשפחה, טיפולים התנהגותיים (CBT), פרטניים, קבוצתיים ועוד.

שלב הגמילה הרוחני

בעקבות הגמילה הרגשית מהצפייה בטלוויזיה, עשויים לעלות ולצוף דפוסים נפשיים, חברתיים ואישיותיים שונים, שטושטשו לפני כן, כל זמן ששעות הבילוי המרובות מול המסך הקטן "סתמו" את החסכים השונים.

שלב הגמילה הרוחני הנו משמעותי על מנת לאפשר לנגמל למצוא את תעצומות הנפש הפנימיות שיסייעו לו לחזור לחיות במלאות את חייו, למצוא משמעות אישית, לשקם את מערכות היחסים החברתיות שנפגעו בתקופת הצפייה הכפייתית בטלוויזיה, ולצאת מחוזק מהתהליך.

שאלות נפוצות

מהו משך הצפייה היומית הנחשב כגובל בהתמכרות?

על פי המלצות האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים, משך הצפייה המומלץ ביום לילדים, עומד על שעה-שעתיים.

ילד שצופה באופן קבוע מעל שעתיים ליום, נמצא במצב שעשוי לסכן היבטים שונים בבריאותו הגופנית והנפשית, כשצפייה יומית של מעל לשלוש שעות בטלוויזיה מהווה התמכרות ואילו מי שרגיל לשבת מול המסך הקטן ארבע שעות או יותר – הנו מכור כבד.

האם קיימים סימנים נוספים לכך שצפייה בטלוויזיה הפכה להתמכרות מזיקה?

צפייה בטלוויזיה הופכת להתמכרות מזיקה כאשר היא נהיית כפייתית, ודוחקת את התפקוד המלא בפעילויות אחרות, כמו בתחום החברתי, במערכות יחסים בינאישיות ומשפחתיות, בלימודים, בעבודה ובפעילות גופנית תקינה.

בנוסף, מתאפיינת ההתמכרות לצפייה בטלוויזיה בתלות במסך הדולק, אפילו אם הוא ברקע, על מנת שלא לחוש בדידות או שעמום.

מהם הנזקים שעלולים להיגרם מצפייה כפייתית בטלוויזיה?

לצפייה מוגזמת וכפייתית בטלוויזיה נזקים רבים וחמורים, שהוכחו במחקרים פסיכיאטריים:

  • פגיעה באיכות השינה.
  • פגיעה ביכולות הקשב והריכוז.
  • הגברת הסיכון ללקות במחלת הסוכרת סוג 2.
  • החמרה של נטייה לאגרסיביות ולהתנהגויות תוקפניות.
  • הגברת הסיכון של ילדים המכורים לטלוויזיה להרשעה בפלילים בבגרותם (27% יותר סיכון ביחס לממוצע בכלל האוכלוסייה על כל שעת צפייה יומית נוספת).
  • הגברת הסיכון ללקות בדיכאון (8% סיכון יותר ביחס לממוצע בכלל האוכלוסייה על כל שעת צפייה נוספת בטלוויזיה).
  • פגיעה בכושר הגופני.
  • נטייה לבעיות עודף משקל והשמנה.
  • הצפייה בטלוויזיה עלולה לדחוק פעילויות חשובות אחרות, ובראשן – קשרים חברתיים ובינאישיים.
    הפחתת ה- IQ המילולי.
  • סיכון לעיכובים בהתפתחות הדיבור בקרב ילדים צעירים.
  • נזקים לעיניים ולראייה.
  • בילדים – חשיפה לתכנים בלתי מותאמים לגילם, הכוללים מיניות ו/או אלימות.
האם נזקי הצפייה הכפייתית בטלוויזיה הפיכים?

בהחלט כן!

כושר גופני ירוד בעקבות צפייה כפייתית בטלוויזיה ניתן לשיפור, וגם קשיי הריכוז והקשב ומרבית התסמינים האחרים שנלווים להתמכרות למסך הקטן, יכולים לחלוף עם הגמילה מההרגל המזיק, בעיקר אצל ילדים, אבל במקרים רבים גם כשהמכור מבוגר.

האם גמילה מטלוויזיה היא תהליך שאפשר לעבור לבד?

במרבית המקרים קשה לצאת מהתמכרות לטלוויזיה ללא סיוע מקצועי.

אם מדובר במקרה של ילדים שמכורים, להוריהם עלול להיות קשה להציב להם גבולות נכונים לצפייה, מבלי להיכנס למאבקי כוחות ומריבות קולניות, שלא מביאים לפתרון הבעיה, ואף מחמירים את הפגיעה שקיימת ממילא במרקם היחסים האישיים במשפחה.

כשמדובר באדם מבוגר שמכור לצפייה בטלוויזיה, לעתים קרובות השיח על הצורך להיגמל מלווה במתחים בינאישיים וזוגיים, שעלולים להסיט, פעם אחר פעם, את הדיון לחילוקי דעות ומריבות, שלא מקדמים את הגמילה.

לפיכך, מומלץ וחשוב להיעזר בסיוע מקצועי ובתהליך טיפולי מסודר, על מנת לצעוד צעד אחר צעד ובליווי אחראי על ידי מטפלים מנוסים, בדרך לחיים המשוחררים משעות ריקות מול המסך.

פנו אליי בוואטסאפ